הסיבה האמיתית לקושי בבחירה
ברוב המקרים, הסיבה שאינך מצליח לבחור אינה חוסר במידע, אלא שאתה מנסה למצוא אפשרות שלא תתחרט עליה.
אבל כל בחירה משמעה לוותר על אפשרויות אחרות, והחרטה היא חלק מהבחירה, לא הוכחה לכישלון. ברגע שמקבלים את זה, ההחלטה נעשית מהירה בהרבה.
שיטה ראשונה: קודם להבחין בין הפיך לבלתי הפיך
חלק את האפשרויות המעסיקות אותך לשני סוגים. החלטות הפיכות — להחליף מסעדה, איזה ספר לקנות, לאן ללכת בסוף השבוע — עלות הטעות בהן נמוכה, אז פשוט בחר אחת; כל דקה של התלבטות יקרה יותר מבחירה שגויה.
רק החלטות בלתי הפיכות ראויות להשקעת זמן, למשל להתפטר, לעבור דירה או לחתום על חוזה. לשאלות כאלה דרושים מחקר והתייעצות, ולא החלטה מהירה יותר.
שיטה שנייה: לקבוע להתלבטות מועד אחרון
התלבטות ללא גבול תמשיך לכלות אותך. קבע להחלטה הזו „קופסת זמן“: לעניינים קטנים חמש דקות, לעניינים בינוניים יום, ולגדולים שבוע.
אם הזמן עבר ועדיין אין מסקנה, סימן שהמידע הקיים כבר אינו יכול להבדיל עוד בין האפשרויות. במקרה כזה, שימוש בכלי אקראי לבחור הוא דווקא הגיוני יותר מלהמשיך לבזבז זמן.
שיטה שלישית: לשים לב לתגובה הראשונה שלך
לכלים כמו הטלת מטבע וגלגל יש שימוש שלא מעריכים מספיק: ברגע שאתה רואה את התוצאה, אתה חש תחילה הקלה או אכזבה.
התגובה הזו קרובה בדרך כלל להעדפה האמיתית יותר משקילה חוזרת. אם התוצאה היא A ואתה קצת מאוכזב, אז בעצם רצית B. במקרה כזה, תפקידו של הכלי כבר הושלם, ואתה יכול לבחור ישירות ב-B.
שיטה רביעית: להחליף את „הכי טוב“ ב„טוב מספיק“
בפסיכולוגיה מחלקים את סגנון קבלת ההחלטות לשני סוגים: ה„ממקסם“ תמיד רוצה למצוא את האפשרות הטובה ביותר, ובסופו של דבר מבזבז יותר זמן אך פחות מרוצה מההחלטה; ה„מסתפק“ עוצר ברגע שמצא אפשרות שעומדת בקריטריון, והאושר שלו דווקא גבוה יותר.
עבור הרוב המכריע של הבחירות היומיומיות, „טוב מספיק“ הוא מספיק.